אָחִיָּה לֹא מְוַתֵּר

הורידו את הסיפור

"אחיה, לאן אתה חושב שאתה יוצא ככה?"

"לרוץ, כמו כל שלישי בערב", ענה אחיה לאביו, בעודו שורך את נעלי הריצה ומסדר את המכנסיים הקצרים.

"השתגעת? במזג אוויר כזה?!" התפלא האב. בחוץ גשם זלעפות, רוחות חזקות, אבל אחיה לא מוותר. כמה פעמים בשבוע הוא יוצא לריצה ומתאמן לקראת הגיוס לצבא.

אחיה דסקל קבע לעצמו תוכנית אימונים. הוא רוצה להיות חייל קרבי ולשם כך עליו להגיע מוכן.

כשפרצה המלחמה אחיה כבר היה מגויס, אך עדיין לפני סיום ההכשרה שלו כלוחם בצבא. בצה"ל הבינו שאין זמן, חייבים לגייס גם את הפלוגה שלו לעזה.

בשטח הכינוס שבו מתארגנים החיילים ומתכוננים למשימה, חיפשו המפקדים של אחיה דרך שבה יוכלו להכניס את החיילים למלחמה, הרי לעזה לא נכנסים סתם; צריך להצטייד ברכב משוריין.

לבסוף השיגו כמה נמרים.

"המפקד, מתי אנחנו נכנסים"? שאל אחיה.

"דסקל", ענה המפקד, "אתה לא נכנס. אותך אני שולח לקורס מפקדים".

אחיה פער את פיו בתדהמה. להיות מפקד זה דבר חשוב אבל עכשיו? במלחמה? עכשיו הוא רוצה להילחם ולהגן על המדינה שלו!

בכניסה הראשונה של הפלוגה לעזה אחיה היה בחוץ, מחכה, אולי יקראו לו בכל זאת.

יום אחד הוא שמע רעש מתקרב. הוא הרים את ראשו וראה דגל של גולני מתנוסס על הנמר. חבריו יצאו מעזה כדי להתארגן להמשך הלחימה. אחיה קפץ על הנמר והחל לטפל בו. הוא שימן את השרשראות, תיקן וניקה, עד שהנמר היה מוכן שוב לקרב.

"חברים", הכריז המפקד, "קיבלתם חופשה. לכו לבקר את ההורים שלא פגשתם כבר הרבה זמן".

"שמישהו אחר יצא במקומי" אמר אחיה. "זה לא הוגן שאצא. אני לא הייתי אתכם בקרבות, לא נלחמתי קשה".

כשחזרו מהחופשה, אחיה נשלח גם הוא לעזה.

"מחבלים בבית הקרוב"! צעק המפקד. "מי נכנס איתי להילחם"?

"אני איתך", אחיה נצמד אליו בלי להסס. יחד הם נכנסו לתוך הבית ונהרגו בקרב.

כאלה היו. אמיצים. נחושים. חדורי מטרה להצליח במשימתם להגן על המולדת.

כתב - חיים שרייבר