אנאל נבט נולדה בצרפת לפני 26 שנה ועשתה את דרכה לארץ עם משפחתה כשהייתה בת שבע בלבד. כשהם עלו על המטוס והיא הביטה דרך החלון הייתה בליבה דאגה. היא עזבה את חבריה, את חדרה, את הרחובות שהלכה בהם. איך תתחיל הכול מחדש בארץ זרה?
"חשבי על כך מהצד השני", אמרה אימה. "זה כמו לפתוח מתנה או להתחיל הרפתקה מסקרנת, שכל רגע מתגלה בה משהו חדש". אולי זה נכון, התעודדה אנאל, ואולי בעצם שני הרגשות, החשש והסקרנות יכולים להתקיים בו זמנית?
המחשבות האלו ליוו אותה כשהדרימה באמבולנס בשבת שמחת תורה במהירות עצומה היישר ממשמרת הלילה כפרמדיקית במד"א בשומרון.
נופי הדרום שאי שם בילדותה היו חדשים עבורה, כבר הפכו לנופי ארצה האהובה, שבהם טיילה בטיולי בית הספר ושאותם הכירה היטב מהשירות הצבאי. אנאל והנהג שלצידה שמעו בקשר על הירי שיש בשדרות והבינו שהם כמעט הראשונים להגיע. כשנכנסו לעיר הבחינו בפצועים רבים.
אנאל שכבר הפכה להיות מיומנת בסיוע לנפגעים ידעה שהזמן הוא הגורם החשוב ביותר בהצלת חיים. הם העלו פצועים לאמבולנס ואנאל פעלה במהירות, שולפת תחבושות ותרופות, מזרקים ואינפוזיות, מקדישה לכל פצוע את הטיפול הנכון לו וממשיכה הלאה למטופל הבא.
הם עבדו בלי לעצור לרגע וכמעט ולא שמעו את רעשי הלחימה מסביב, מרוב שהיו מרוכזים. בכל פעם שסיימו לטפל בפצועים שהיו באמבולנס, יצאו להביא עוד.
השעות חלפו אבל הם לא הרגישו רעב או צמא. הם כן הרגישו מאושרים בכל פעם שפצוע לחץ את ידם בתודה או סימן בעיניו שהוא מרגיש טוב יותר בזכות המלאכים בלבן.
אנאל לא הייתה מפסיקה את מלאכתה המסורה אילולא קיבלה קריאה להתגייס ליחידת המילואים שלה בצבא.
הלוחמת פשטה את מדיה הלבנים ועטתה מדי צבא ירוקים. מאז היא נכנסת לעזה בתוך טנק או ממתינה על הגבול ועושה את עבודתה נאמנה - אנאל הפרמדיקית מצילה חיים.
כתבה: אורי אגוז
Comments