"בום, טאק, בום בום טאק…" קצב מנגינת הרוק ממלא בעליזות את מסדרונות כפר הנוער 'אלוני יצחק'. אין מי שמצליח להישאר אדיש לצלילים, שכמו קרני שמש חודרים אל הלב וממלאים אותו בשמחה. בחדר הסמוך מנצח בוריס דונבצקי בהתלהבות על מערכת התופים הגדולה. חיוכו הענק, עיני התכלת הזורחות ותלתליו המקפצים בשובבות מעידים שאין מאושר ממנו בעולם.
לא מזמן עלה בוריס לארץ לבדו מרוסיה והוא בן 15 בלבד. יש לו חלום. להתגייס לצה"ל ולהיות שריונר, כמו סבא-רבא מיכאל שלחם בגרמנים הנאצים בגבורה. אז מה אם הוא לא יודע עברית עדיין? זו לא בעיה. העולה הטרי יודע לרקום חלומות וגם להגשים אותם. חבריו מביטים בהערצה בנער האוהב שמתמסר ללימודים, מנגן, כותב, שר, מבשל, מצלם ועושה עם החבר'ה מעשי שובבות ברחבי הכפר. בוריס מעניק לכל רגע משמעות וצובע את החיים בצבעים הכי יפים שאפשר.
בוריס מתגייס לחיל השריון בדיוק כפי שחלם. בתוך הטנק הוא עובד קשה ומחכה לרגע שבו יצא לחופשה קצרה מהצבא ויוכל לחזור לכפר הנוער, "להרעיל" את החניכים על הצבא ולעודד אותם להתגייס לשירות משמעותי. בצבא הוא ממשיך לשלוח קרני שמש מסביבו, מבשל לחברים ומחזק במילה טובה או בדיחה.
בזמן המלחמה בוריס משמש טען בטנק שמוביל את גדוד 401 בעזה. הוא טוען את הפגזים בזה אחר זה, כמו מכונה, כל כולו דרוך ומרוכז. הטנק שלו ניצל מאש אויב כבר פעמיים. הוא אולי מפחד, אבל הוא מאושר להגן על העם שלו. לא סתם הוא עלה לכאן בגפו, ללא בני משפחה. בפעם השלישית שאש האויב נשלחת לעבר הטנק של בוריס וחבריו, הוא נפגע. בוריס נופל בקרב.
בבית העלמין, תחת שמי תכלת, מאות אנשים מקיפים בחום את ארונו של בוריס, רובם פוגשים בו לראשונה.
קרני שמש מלטפות את הקהל. עם מילות ההספדים הן מחדירות בלבבות "קצת בוריס", שולחות חיוך, עיניים צוחקות וצוואה: לחיות חיים מלאי משמעות ולהגשים חלומות.
כתבה: שירה סגל
Comentarios