רגע לפני שיצא עם ילדיו מביתו לעבר בית הכנסת בבוקר שמחת תורה, נטל בידיו יצהר הופמן, מפקד פלוגת המילואים של שלדג, את הסלולרי שהיה עד אותו רגע על מצב שקט.
"זוהר", הוא אמר לאשתו כשראה כמות עצומה של הודעות ושיחות שלא נענו, "יש מלחמה".
כעבור מספר חד ספרתי של דקות יצהר כבר היה בדרכו דרומה, הראשון מפלוגת המילואים של יחידת העילית שהגיע למלחמה בבארי. שלושה ימים נלחם יצהר עם חיילי יחידתו והציל רבים מתושבי בארי ומיישובים נוספים.
"אתה יכול לחכות דקה?" שאל אחד התושבים את יצהר במהלך החילוץ המורכב. "אני חייב להשקות את העציצים שלי!" יצהר חכך בדעתו. מצד אחד הם בליבה של מלחמה עזה. מצד שני עבור אותו תושב זהו רגע חשוב מאוד, רגע של שפיות בתוך הכאוס הגדול. מה יעשה?
יצהר המתין עד הטיפה האחרונה.
לאחר שחילץ את תושבי העוטף התכונן יצהר ללחימה בתוככי עזה. הוא הוביל את יחידתו במבצעים רבים במחוזות האויב, אחד מהם היה מבצע חשוב בבית החולים 'שיפא', מקום שאמור להיות מקור של עזרה לרבים, אך מתחתיו הקימו המחבלים מפקדה של החמאס.
בפעם אחרת, לאחר ששמע בקשר שחיילים מחטיבת חי"ר הותקפו, הוא מיהר להגיע לקו הראשון של הלוחמה כדי לפגוע במחבלים. "חשבתי שקיבלתי רסיס", הוא אמר לאחר מכן, "זה לא כאב כמעט".
זה לא הפריע לו לחזור הביתה כבר למחרת ולעמוד כמו גיבור לשטוף כלים. לא, הוא לא שעה למחאותיה של זוהר שינוח וישב. יצהר לא היה מסוגל לשבת. ארבעה ימים לאחר מכן הוא כבר חזר ליחידה ולמלחמה והחליט לחתום קבע מחדש.
"אי אפשר עכשיו לחשוב על הפרט, חייבים לחשוב על המדינה", נהג לומר. הוא הוכרז כמצטיין לחימה אך לא זכה להגיע לטקס המצטיינים. ב־31 בינואר נורה על ידי צלף במהלך איתור של מנהרה גדולה, ונהרג.
יצהר סיפר מעט ממה שעשה בצבא והרוב עדיין אסור בפרסום. בלווייתו ספדו לו מפקדיו ונפרדו לדבריהם מ"בר כוכבא של ימינו", גיבור שיזכרו לדורות רבים.
כתב: יאיר אורבך
Comments