התינוק החדש של אוריה ברוכי כהן גרגר בהנאה. הוא בדיוק סיים לאכול, ולא הרגיש בכלל בהמולה סביבו. זה היה במוצאי השבת שבה פרצה המלחמה, מוצאי שבת של טילים ומחבלים.
משפחת כהן שמתגוררת בכפר מימון בעוטף עזה מצאה את עצמה אורזת בזריזות מזוודות עם בגדים ומשחקים לקראת היציאה אל המלון בירושלים, שאליו פונו התושבים. לפתע נשמע צלצול טלפון. אימא אוריה עונה ובצד השני המפקדת שלה בצבא: "אוריה, אני יודעת שאת מפונה עכשיו, ואני יודעת שילדת לפני חודש, אבל אני צריכה אותך".
אוריה חשבה רגע. ועוד אחד. וענתה: אני באה.
כזו היא אוריה. כשכל הבנות הלכו לשירות לאומי היא התגייסה ואפילו הפכה לקצינה בצה"ל. כשכל הגברים תפסו את המקום בראש המועצה הדתית, שדואגת בכל עיר למקווה, לכשרות ולחופות, אוריה הפכה להיות ראש המועצה הדתית ביישוב שלה. משימות מסובכות הן כמו סוכריות בשביל אוריה! היא ממש אוהבת.
וככה היא מצאה את עצמה עם כל המשפחה ותינוק חדש במלון בירושלים. בכל בוקר הילדים מתעוררים בחדר הצפוף ויורדים לחדר האוכל. שם הם פוגשים את החברים שלהם שגרים במלון יחד איתם. אוכלים ביצה מקושקשת, פנקייק וגבינה, משתוללים בלובי ולמרות שכולם מפנקים אותם ואפילו שיש סירופ שוקולד, הם שואלים: מתי נחזור הביתה?
"כשיהיה בטוח". אומרת אוריה. ובינתיים היא לובשת מדים ומבקרת פצועים בבתי החולים כחלק מתפקידה במערך הנפגעים של צה"ל. זה התפקיד המיוחד שלה בצבא. היא מעודדת, בודקת שיש הכול למשפחות ולפעמים זוכה לראות ניסים.
יום אחד למשל הגיע פצוע ללא הכרה. הוא נשם בשקט. עיניו עצומות. כולם חיכו והתפללו. ואז עלה רעיון בחדר, להקליט את הבת הקטנה שלו מדברת אליו. "אבא, אבא תתעורר" היא אמרה. ולפתע פלא! הפצוע פקח את העיניים וכולם פרצו בצעקות אושר.
אוריה רואה חיילים ברגעים עצובים אבל גם ברגעים טובים. בערב היא חוזרת לחדר הצפוף במלון, אבל שמחה בחלקה. כי מי שעושה למען אחרים - שוכח לגמרי שגם לו קצת צפוף.
כתבה: עינת ברזילי
Comments