דלת הבית נסגרה בטריקה שקטה. ליאור בן ה-13 התיישב במיטתו, מקשיב לרחשי הלילה. השעה כבר ממש מאוחרת. יכול להיות שהוא סוף סוף חזר?
כשהדלת נפתחה ונטרקה שוב ואימו נאנחה בכבדות, הוא נזכר שעל אף שהבטיח לעזור יותר כי אבא לא כאן, הוא שוב שכח לזרוק את הזבל ואמא נאלצה לעשות זאת בעצמה. אבא עדיין לא חזר.
כשפרצה המלחמה עדיאל מהצרי ארז תיק גדול לתקופה ארוכה. הוא הכניס לתוכו מדים, ציוד צבאי ואישי ועלה על טיסה ישירה לישראל כדי להילחם בעזה. עדיאל הוא קצין מבצעים בחטיבת הנגב ואחראי לבצע בשטח את כל הפקודות של מפקד החטיבה בשעת מלחמה.
ליאור, חמשת אחיו ואימו נשארו בניו ג'רזי, למלא את שליחותם בקהילה היהודית.
לליאור יש הרבה דברים לספר לאביו, למשל איך מאז שהתגייס למילואים כולם באים לשאול אותו שאלות על המלחמה ועל מה שקורה בישראל כאילו הוא דובר צה"ל בכבודו ובעצמו.
הוא רוצה לספר לו שהוא מתגעגע אליו, דואג לו ובעיקר גאה בו. אבל כבר חודשיים שהם בקושי מדברים כי אביו לוחם. בשיחות המעטות והקצרות אבא מבקש ממנו שיהיה חזק בשביל אמא ובשביל האחים שלו. ליאור הוא הבכור והוא סומך עליו ומזכיר לו לעזור לאמא כמה שיותר.
יום אחד כעבור יותר מחודשיים ליאור ישב בכיתה ולא היה לו חשק להשתתף. הוא ממש התגעגע לאביו. הוא הניח את ראשו על השולחן והחל לעצום את עיניו כשצווחות השמחה שנשמעו בכיתה הבהילו אותו: הפתעההההה!
ליאור הרים את ראשו במהירות. בהתחלה הוא חשב שאולי הוא חולם אבל תוך רגע הוא הבין. אבא חזר! הוא כאן! בריא ושלם. אבא עדיאל, במדים מקומטים ומיוזעים, עמד בפתח הכיתה בחיוך ענק וזרועות פתוחות. ליאור קפץ ממקומו ורץ היישר אל תוך החיבוק העוטף של אבא. הוא חיבק אותו בחזרה חזק במיוחד ואחרי כמה רגעים אמר: "אבא, היום אתה זורק את הזבל!"
כתבה: יפעת נוימן
Comments