יֵשׁ לִי יַלְדָּה קְטַנָּה בַּבַּיִת

הורידו את הסיפור

"אני עייפה, עייפה כל כך, עוד רגע אני נופלת מהרגליים, עבדתי כל הלילה, זה לא אמיתי!" חשבה כרמל אפרון בעודה רצה בשדות סתורת שיער ומותשת.

כמה שעות קודם, נדמה לה שעבר נצח מאז, עוד עבדה במסיבה. קיבלה את המשתתפים, דאגה שהכול יעבוד כמו שצריך, חייכה בסיפוק כשראתה אותם מנצנצים ומרחפים בהנאה עם המוזיקה.

לפתע נשמע קול עולה ויורד, ובומים חזקים גברו על המוזיקה.

אזעקות, היא הבינה מייד, נבהלה אך אספה את החוגגים למרחב מוגן, הרגיעה שהכול יהיה בסדר.

בעודה יושבת במרחב המוגן ומעבירה מבטה על החברים, חלפה מחשבת בזק בראשה: 'מה אני עושה פה? יש לי ילדה קטנה בבית. היא זקוקה לי, אסור לי להישאר כאן. אני חייבת לשמור עליה!'

כרמל החליטה לברוח כמה שיותר מהר ויצאה מהמרחב המוגן. באותו רגע היא לא ידעה שההחלטה הזו תהיה גורלית מאוד.

היא התניעה את המכונית והחלה לנסוע צפונה בשדות במהירות. מכוניות רבות חנו בדרכה ומנעו ממנה להמשיך. היא השאירה את האוטו מותנע עם התיק בפנים, לקחה את הטלפון והחלה לרוץ.

'יש לי ילדה קטנה בבית. אני חייבת לחזור אליה'. גופה התמלא כוח מהמחשבה על בתה. היא דמיינה את החיבוק שלה ורגליה הזדקפו חזרה.

באחד הרגעים כשהרגישה שכלו כוחותיה, נעצרה לידה מכונית. איש טוב באמצע הדרך הגיע עם רכב גדול ואסף אותה ואת חבריה הנמלטים. הם המשיכו איתו עד שנאלצו לרדת ולהתחבא בשיחים. כרמל וחבריה כיסו את עצמם בעלים והתחבקו. "בואו נחייך ונצטלם", אמרה כרמל. למרות המצב.

אחרי זמן מה, הגיעו כוחות החילוץ. ברכב הנוסע למקום מבטחים שוב חשה כרמל את העייפות. הדבר היחיד שחיכתה לו היה להיות בסלון ביתם ולחבק חזק חזק את הילדה הקטנה שלה.

"אמא!" בתה של כרמל קפצה עליה והשתיים התחבקו. כרמל הביטה בה ארוכות, עיניה נוצצות. "הלילה אנחנו ישנות יחד במיטה", היא ליטפה את ראשה ובתה שמחה על מזלה הטוב.

כתבה - רותם רסלר