"כָּאן קוֹדְקוֹד מַכְרִיז מִלְחָמָה"

הורידו את הסיפור

אלון כל כך התלהב לקראת שבת שמחת תורה: הוא הולך לבקר את אבא בבסיס!

בשביל חיילי האוגדה אבא אסף חממי היה "המפקד", וכשהיה עובר לידם כולם מיהרו להתמתח ולהצדיע. אלון ידע שעבור אבא - כל החיילים, החיילות ותושבי היישובים שבאחריותו הם כמו הילדים שלו.

הוא תמיד התעניין בשלומו של כל חייל שפגש בשבילי הבסיס, הקפיד להביא איתו אוכל לשומרים בעמדות, ובסודי סודות אפילו הסתיר כסף מתחת למזרן של חייל שידע שנזקק לעזרה.

פעם אחת, כשהיו צריכים לצאת למשימה צבאית ירד בחוץ גשם חזק. ממש מבול! והחיילים לא ידעו מה לעשות. "המפקד חממי, איך נצא במזג אוויר כזה?" שאל אחד הטוראים. אלוף משנה חממי לקח דלי, מילא במים... ושפך על עצמו. "נו, אז נרטבים קצת, מה קרה?" חייך אל כולם. החיילים צחקו וידעו שיצליחו להתגבר.

בשבת, כשהתחילה מתקפת הטילים, אל"מ חממי שפיקד על כל החטיבה הדרומית של עזה, הבין לפני כולם שקורה משהו חריג מאוד בחוץ. הוא העיר את אלון ודאג שייקחו אותו לחמ"ל, החדר המוגן באוגדה, ואז זינק לג'יפ עם חבורת הפיקוד שלו: תומר הקשר שלו וקיריל הנהג והם יצאו להגן על הישובים שהותקפו. בזמן שדהרו בג'יפ לקיבוץ נירים שעל הגבול, קרא המפקד חממי בקשר בקול בוטח: "כאן קודקוד מכריז מלחמה!" אמר לכולם, ופקד על כל היחידות: "להכניס תושבים למרחבים המוגנים! להקפיץ כיתות כוננות! להקפיץ יחידות מיוחדות! טנקים נמ"רים לחזית, מרגמות לכיוון עזה!" הקודקוד העומד בראש כולם הזעיק את כולם להילחם ולהגן.

כשהגיע עם צוותו לקיבוץ נירים, החלו שלושתם לנהל קרב מול עשרות מחבלים. הם הסתערו באומץ רב וחיסלו מחבלים רבים, אך המפקד חממי נפצע. תומר וקיריל נשאו אותו למיגונית סמוכה כדי לטפל בו ולהגן עליו, אך שלושתם נפלו בקרב הקשה.

אלון, שחיכה בבסיס, צייר בינתיים לאבא אסף פרח שיצמח מחדש וימשיך את מורשתו: לדאוג ולהגן על ילדיו מכל הסוגים ומכל הלב.

כתב: אורי אגוז