כל מי שהכיר את מולוגוטה גדיף, שכולם קראו לו מולו, השתדל להגיע למשחק הקט-רגל לזכרו.
על המגרש הקטן בקריית גת הצטופפו בהתרגשות הקבוצות שעלו לשחק וכל אחת מהן היא סימן דרך בחייו הגדושים של מולו. למשל, החברים למכינה הצבאית, שסיים בהצטיינות, תרגלו כפיפות בטן לכבוד מולו, שאהב להתאמן.
הלוחמים, חברי נפש מיחידת דובדבן, ניתרו באוויר ונזכרו באומץ הלב של מולו; והחברים החדשים מיחידת המתפ"א (מנהלת תיאום פעולות אכיפה) במשטרה שבה שירת רק חצי שנה, דיברו על החבר הטוב שהיה.
המשחק עומד להתחיל. המשפחה והחברים עולים למגרש לקול תרועות בחולצות עם תמונת מולו. בתו הקטנה אליה, מוחאת כפיים בהתרגשות מול התמונה של אבא. השופט שרק במשרוקית והמשחק נפתח. כולם נתנו את הנשמה למען מולו, שעלה לארץ בגיל 13 מאתיופיה והפך לאחד משלנו. אמא בליינש שסיפרה למולו עוד באתיופיה על ציון שבירתה ירושלם, הביטה בשחקנים ונזכרה בליל שמחת תורה. באותו זמן המשפחה ישבה יחד לסעודת החג והמשיכה לחגוג בשירים וריקודים כל הלילה, עד שהתחילו האזעקות. " תכף יקראו לי", אמר מולו וכך באמת קרה. החברים מהמשטרה אספו אותו ובשני ג'יפים נסעו לשדרות. כבר בתחילת הדרך נתקלו בשלושה מחבלים וחיסלו אותם. בקשר הם שמעו שמתחוללת לחימה קשה עם מאות מחבלים בקיבוץ בארי ויש משפחה שזקוקה לחילוץ.
בכניסה לקיבוץ המתין בין השיחים מארב מחבלים. טיל אר פי ג'י רב עוצמה נשלח לעבר השוטרים. הג'יפ נפגע אך השוטרים המשיכו להילחם בעוז. בום! טיל שני נורה מן השיחים ופגע בג'יפ הנוסף. שוטרי המתפ"א לא הפסיקו להילחם וחרפו את נפשם במערכה. רק שוטר אחד ניצל.
על מגרש הכדורגל הירוק הקיפו החברים את בליינש, אימא של מולו. "שתדעי, שמולו, רס"ל מולוגוטה גדיף, היה החלוץ שרץ לתוך האש, והבלם שהגן בגופו על הקיבוץ עד הרגע האחרון. מולו הוא שחקן נשמה אמיתי".
כתבה: אורי אגוז
Comentários