כמעט בכל יום שישי בערב היא הייתה מגיעה אליהם הביתה. מבוגרת, בודדה. היא הצטרפה אליהם לארוחה ואורי, שהיה מלא באור ממש כמו השם שלו, נתן מעצמו וחייך גם אליה. הוא היה נדיב בחיוכיו, ולא רק. כשאורי ישב לאכול במסעדה הוא הקפיד לתת למלצר טיפ כפול ממה שהיה צריך כי העריך את העבודה שלו, ואם ידע על אדם שחסר לו משהו, היה דואג מייד להשלים את מחסורו.
אתם יודעים איך המשפחה שלו נהגה לקרוא לו? "פרוז'קטור של אור". כי היכן שאורי היה נמצא היה אור, הייתה הרגשה באמת טובה.
אורי כרמי, בן 20, שירת בחטיבת גולני. כשהוא חזר הביתה מהצבא היה מקפיד בכל יום שישי ושבת לכבד את אבא ואמא ולהשתתף בקידוש ובארוחה המשפחתית. שנים רבות הייתה לו אחות אחת בלבד, לידור הגדולה ממנו. ואז, כשהיה בן 14, נולדה לו אחות מתוקה: אלה. למרות פער השנים הגדול ביניהם, אורי היה החבר הכי טוב שלה.
היו לו שתי מילים קבועות שנהג להגיד: "הכול טוב". כשאבא או אמא דאגו לו, הוא היה אומר: "אל תדאגו, הכול טוב", אבל לא בשביל לנפנף אותם, אלא כי באמת הוא חי את החיים בתחושה שהכול טוב והוא תמיד יסתדר.
גם באותו בוקר קשה שבו פרצה המלחמה, אורי הצליח להתגבר על הפחד כי האמין שהכול יהיה טוב.
זה היה שמחת תורה ואורי נשאר בבסיס שלו בנחל עוז עם מעט לוחמים. בשל החג רוב החיילים יצאו לחגוג בבתיהם. כשהתחילו להישמע האזעקות אורי זינק מהמיטה ושלח לאחותו לידור הודעה עם המילים הקבועות "הכול טוב". הוא לבש מדים ורץ לשער הבסיס כדי להיות הראשון שמגן על כולם. עם שלושת חבריו הוא נלחם ארבעים דקות שנדמו כנצח, עד הכדור האחרון בנשק. לבסוף הוא נפגע מאש המחבלים ונהרג.
אורי, פרוז'קטור של אור, לא נתן לכבות את האור בבסיס נחל עוז, ועכשיו הוא מאיר גם בליבנו.
כתבה: אורה פולק
Comments